היו לי דודים בברוקלין. אח של אבא שלי ואשתו. בגלל המרחק והתקופה (טסו פחות פעם...) התראינו איתם אחת לכמה שנים. בעיקר הם הגיעו לארץ. כל פעם שהם היו מגיעים הדודה הכינה קניידלך והם היו נפלאים. לא פחות. יותר טובים משל אמא שלי ויותר טובים משל הדודות האחרות. כשהייתי כבר מספיק גדולה ואמא בעצמי הגעתי עם הבת הגדולה שלי לניו יורק ובאנו לאכול אצל הדודה. בלי קשר לפסח, כשהיא הכינה מרק (פעמיים-שלוש בשבוע) היא תמיד הכינה גם קניידלך. אני עמדתי במטבח וצפיתי ופעם ראשונה זכיתי לקבל את המתכון האגדי וגם לגלות את סוד המרקם: כדי שהקניידלך יהיו באמת רכים, הדודה מברוקלין, מקציפה את הביצים וגם מחליפה את המים בסודה (מי סודה, חזקים במיוחד). ואני משתדלת להכין אותם בדיוק אותו הדבר, כלומר קניידלך גדולים (ככה זה באמריקה, הכל גדול) ולא מוסיפה גיוונים או טעמים אחרים. נאמנה לדודה ולזיכרון הילדות.