קרח ב"שדות ירוקים"

.

מאה שנות בדידות

נדמה לי שהשעה היתה "שעת אחר הצהריים המוקדמות", שעה בה הוטבעתי ע"י אימי לשתות-קפה-ועוגה-זה-טוב-זה-הזמן-וככה-זה-נהוג. היא נהגה לארוב לי בקצה המסדרון ותפסה אותי, כילד מתעורר משנת אחר-הצהריים המתוקה, עדיין לא ערני מספיק כדי לזהות סכנות ורחשי סביבה חשודים. עדיין לא הייתי דרוך לערות, שרירי גופי היו רפויים ופני אמרו אישה, אישה רפויה. היא עמדה נשענת על הקיר וחייכה חמושה בקפה ועוגת שמרים שנאפתה על ידה ("יש לי רק שני גברים, אתה ואבא", אז כשזה נאמר התייחסתי אל המילים באהדה של אדם שמסביבו מתגודדים זרים, דוברי שפה לא מובנת והוא מחייך אליהם בנימוס טכני).

יום אחד אבי הקדים את אימי. התעוררתי משנת אחר הצהריים ובמכשיר ה"AMRON" (רדיו מופעל על נורות) השמיעו את השיר "שדות ירוקים" (Green fields) של "ארבעת האחים". אבי עמד מולי ואני הלכתי לקראתו עד שנאלצתי לעצור, כי הוא לא זז. היינו קרובים מדי בקנה מידה של מרחב אנושי, אפילו ביחסי אב-בן. מרחק כזה מצריך התרחקות של, לפחות, צעד אחד לאחור, או התקרבות נוספת לצורך מגע גופני אוהד – ואז, אחרי הפתיח של השיר, כל האחים שרו יחד, במה שזכור לי כ"הרמוניה נפלאה", את השורה: Once there were green fields kissed by the sun. המילה ONCE הושמעה כשהם מאריכים את ההברות, בפרט של של ה-"O" אווונס… ונכנסים בהפתעה אחרי הפתיח האינסטרומנטלי.

אבי לא זז. עיניו הירוקות היו פעורות והוא הביט ישר בעיני וחייך (לנוכח המבט הישיר והחיוך הטוטאלי – לא ראיתי דבר אלא חיוך – נאלצתי גם אני לחייך), הוא פתח את פיו בצורה של "O", וחיקה ללא קול את השיר, כשכל העת הוא מביט לתוך עיני.

זאת היתה התנועה הרצופה של הילד שקם ממיטתו ונאלץ לעצור כשהוא נעמד קרוב מדי אל אביו שמחייך ישירות אל תוך עיניו.  השדות היו ירוקים, עיני אבי היו ירוקות וגם עיני ירוקות.

ואז הם שרו בקול גבוה, קול גבוה-מרגש של שופר: I'll never know what made you run away

יותר אני לא זוכר. רק אחרי שנים הבנתי שהחיוך שלו כוון כולו אלי כקרן טהורה. חיוך-מורה-דרך. הטוהר בהתגלמותו. היום אני יודע שלא היה שם אלא חיוך. לא שיר, לא שדות ירוקים, לא אני ואפילו לא אבי. לא היה שם חיוך. היה שם טוהר. טו—הר. "הר" כמו ה"ONCE".

חלפו כחמש עשרה שנים, שכבתי על מיטתי והתחלתי לקרא את "מאה שנות בדידות". באמצע העמוד הראשון חשכו עיני (דמעות כיסו אותן) והתקשתי לנשום. לא חזרתי אל הספר אלא אחרי שנים. אז כשקראתי אותו לראשונה, עצרתי לקרא אחרי הקטע הראשון (אני מצטט מהזיכרון): "לימים כאשר גנרל אורליאנדו יעמוד בפני כיתת היורים, ייזכר ביום בו לקח אותו אביו לראשונה, לראות קרח".

ואולי עצרתי ולא גמרתי לקרא את הספר בגלל השורה השניה של השיר "שדות ירוקים", שאז לא זכרתי:

 How can I keep searching when dark clouds hide the day

 אולי

.http://youtu.be/46o1joHp7t0