.
היינו בהופעה של מקס ראבה
הפתיחה היתה מצמררת מעט. תזמורת בהרכב קלאסי של תזמורת ריקודים משנות ה-20 של המאה שעברה. שנים עשר נגנים. שישה נשפנים, פסנתרן, כנרת יפה, נגן בנג'ו, נגן טובה, מתופף וירטואוז, בעצם כולם היו וירטואוזים. הנשפנים נגנו גם בסקסופון גם בקלרינט וגם בכינור, אותם הנגנים. קונצים.
כאמור, הפתיחה העבירה בי זרם דקיק. הבמה היתה חשוכה, כמעט חשוכה, הסקסופוניסטים נגנו ניגון נוגה, את הפתיח ל: Tonight or Never עם הרמוניה נעימה מאד ואז קם ממקומו החצוצרן עם ה"עמעם" וניגן סולו כמה תווים דקיקים ומתמשכים. הקולות הגיעו משם ממרחק. האור על הבמה היה כחול כהה, וזה הציף בי זיכרון רחוק, עמום ולא ברור. זה היה טוב, אצילי, משהו מהעבר שמגיח מהחושך. קול דק של חצוצרה. ברור שאבי היה בסביבה. הוא היה
לבוש בחליפה, אימי בבגדי ערב, והם עומדים לצאת לבילוי. אני מביט בהם בעיניים כלות, בהערצה, מחייך. אבי מרביץ כמה צעדי סטפס וגומר את המופע הקצר בתנועת יד שלוחה לצד. אני משוכנע שלעולם לא אוכל להיות כמוהו. לימים אגלה שתי עובדות, שאני מאד יכול להיות כמוהו ושלא היה להם כל כך טוב יחד כפי שאני דמיינתי (גבר מחויך בחליפה רוקד סטפס לצידה של אישה אלגנטית). גם כשהוא נשך את תנוך אוזנה והיא הגיבה בצחקוק נבוך אך לא מתנגד, לא האמנתי שמישהי, אי פעם תוכל להעריך את הנשיכה שלי. הייתי בן 15.
מוסיקה קלה של בין שתי מלחמות העולם, גרמה לאבי לעצור לרגע, לקפוא מעיסוקיו ולשנות את הבעת פניו. לחייו היו רפויות והוא הביט בכלום. הוא היה מרוכז בדבר שנמצא בתוך תוכו. אחח… כמה טוב היה באירופה.
ראבה, גרמני ששר רק רפרטואר "שבין שתי המלחמות" עמד קפוא על הבמה ושר טוב. טוב אבל קפוא. ההיפוך המוחלט של דין מרטין, פרנק סינטרה וסמי דייויס.
ראבה גם הריץ בדיחות גרמניות, שצריך כנראה רקע מתאים כדי להנות מהן. לי אין את הרקע הנכון כדי לצחוק מאומפאפה, ותוף עם טובה בקונטרפונקט.
לי הוא (מקס) נראה כמו הכלאה של מנהל פנימיה, שלא הייתם רוצים להיות בה, וסלרי.
שר טוב. לא זז. בלונדיני כמו שאמור להראות ארי, ומסורק כמי שקפאו הסדר הטוב.
מעולם לא שמעתי את המוסיקה של ה- Comedian Harmonists שעל הרפרטואר שלהם מבוסס המופע של מקס ראבה, למרות שהיו לנו שני תקליטים ישנים וכבדים מאד שלהם, שאותם נתנה לאימי קרובת משפחה שלה, המשוררת לאה גולדברג שהעריצה את המוסיקה שלהם וקיבלה את התקליטים מקרוביה בגרמניה. אבי בטח היה אוהב אותו, ואולי הוא אהב אותו, ולו רק בגלל העובדה שראבה מכיל את הכפולה-המנצחת, הוא נמנע על הארים והוא לא נאצי ואימי היתה אוהבת אותו כי אבי אהב אותו.
אבי לא סיפר לי עליו מעולם, לכן צפיתי בראבה רק כבתופעה.
.
משפחה מעניינת יש לך
אי אפשר שלא להיזכר ב"קברט" כששומעים ורואים את הסלרי הזה, על כורחי נושבת אליי רוח הדקדנס, והקיפאון הזה, שכפאו שד, מפחיד כאילו באנרים של צלבי קרס ייחשפו עוד רגע בפריים הבא. מצד שני השירה הזכה וגם הסילואטה הדקה מזכירות את פרד אסטר ושאר הטנורים הליריים שכולם אומרים תמימות.
הסצנה של הוריך מתוארת ביד אמן. אפשר ממש לשמוע את נקישת העקבים שלפני פשיטת היד. והנשיכה באוזן – הדובדבן שבקצפת.
תודה אורלי. את קוראת טוב… 🙂
למרות האסוציאציה, חשוב לי להזכיר שהמוזיקה הזאת וגם מבצעיה, משני צדי האוקיאנוס, היו בדיוק כל מה שהנאצים התנגדו לו – חופש, חירות אומנותית, חגיגה של חיים. והגרמנית הזאת, עבורי לפחות, היא גם שלי…