הלא תבין זוהי ארץ אבותינו. פוטו מרדכי
בשנות ה-60 המוקדמות הצילום הזה הוצב בחלון הראווה של "פוטו מרדכי", ברחוב הרצל בחיפה (מימין לקולנוע אורה). זה היה צילום "גדול", לפחות יחסית לגובהי בימים ההם. הוא היה, עד כמה שאני זוכר, שעון על זכוכית חלון הראווה וייצג כנראה את יכולתו של מרדכי כצלם, יחד עם "רוח התקופה" ההיא שניזונה מפטריוטיזם מתנשא שנבע ישירות מזיכרון השואה שנשאו אותו אנשים רבים מאד וצעירים יחסית שהגיעו מ"שם" לכאן –
אני זוכר את עצמי כילד, חולף על פני הצילום הזה לא מעט פעמים ו"לוקח אותו איתי" גם אחרי שהתרחקתי משם – אגב, את הצילום הזה לא ראיתי שנים רבות מאד וזכרתי אותו במהופך, הערבי ישב בצד שמאל והיהודי ישב מימין וגם חבש כובע חסידי. לומר על הזיכרון שהוא מתעתע זאת לשון המעטה.
הכיתוב בשולי התמונה היה: "הלא תבין זוהי ארץ אבותינו"
בשנות ה-60 שלפני "מלחמת ששת הימים הכל-כך צודקת", כשאתה ילד ומביט בצילום כל כך גדול בממדיו וכל כך צודק בתוכנו, כשדמות הערבי בוהה ביהודי, כשגוף הערבי ("הפרימיטיבי") נינוח, כפות ידיו תלויות ורפויות והבעת פניו תמימה ומשוחררת, הלסת מעט נפולה ומבטו מרוכז ביהודי, שיד שמאל שלו קפוצה לאגרוף – אגרוף של קונקרטיות – יותר מאשר קל להשתכנע בצדקת דבריו של היהודי לערבי. יותר מכך, לא היה כל ספק מי אומר את הדברים למי.
לי, היום כאדם מבוגר, המושג "אבותינו" לא מופרד מהיחס האישי, הטעון, שלי אל המושג "אבי ואימי".
ואם כבר משתמשים במושגים צבאיים. אזי טעון במובן של נשק, ואולי גם נשק יום-הדין.
צילום של ערבי ויהודי, בפוטו מרדכי, ברחוב הרצל, חיפה. תמימות טעונה.
זאת תמונה מוזרה מאוד, סיטואציה של אחווה נינוחה וקונפליקט בו זמנית. הסיגריה ביד של היהודי מוסיפה למוזרות. "נשמע" כאילו היהודי מדבר ביידיש והערבי תוהה מה הוא רוצה ממנו
זה פחות או יותר המצב… לדעתי… 🙂